מי זאת עולה - מפגש 9 - הרבנית לאה גרליץ

הכוח שמאחורי החולשה והחולשה שמאחורי הכוח

אבן עזרא אומר יש לכל אחד כוחות בתוך הנפש שכנגד יש גם את החולשות. החולשה היא

בדיוק מול הכוח – החולשה מכסה על הכוח. ובעצם רוב הזמן אנחנו רואים חולשות.

אם אנחנו רואים את החולשות האלה בחוץ, אז זה מהווה לנו ראי לנפש שלנו: החולשות

האלה בעצם בנו. איזה כוח טמון בחולשה של העקשנות ? כוח ההתמדה, כוח לעמוד על

העקרונות שלי.

בעל-הסולם אומר : "אני שש ושמח על כל הקלקולים הנגלים והגלויים". הקלקולים שמתגלים

משמחים את בעל-סולם כי עכשיו החולשה הזאת היא מגלה את הכוח הטמון בפנים גם.

)מעבר לזה שגילוי הקלקול הוא כבר הרפואה שלו(.

בתרגיל הראשון דיברנו על האדם שאנחנו מאוד מעריכים. ובסעיף 4 כתבנו "לבחור

מהמשפט את שתי המילים העיקריות". ז"א נתנו לבן- אדם הזה תכונה. התכונה הזו זה הכוח

המצוי בנו. למשל, הכוח הוא " אמת, אמינות" והחולשה היא " חוסר אמינות".

" יודע יצרו, יודע יוצרו" – כשהאדם יודע מה החולשה שלו , הוא יכול לדעת מה הפנימיות

שלו, מה האלוקות שבו. ולהיפך, כשהוא יודע מה האלוקות שבו )יוצרו( , הוא יודע מה היצר

שבו - " יודע יוצרו, יודע יצרו". כמו שאומר אבן עזרא : מול הכוח של האדם נמצאת

החולשה.

התרגיל הראשון מגלה מה הכוח הטמון בנו. והתרגיל השני חושף את החולשות שלנו.

הזולת כראי לנפש שלנו

בעל שם טוב: היום אין לנו נביאים ולא האורים ותומים , אז איך האדם ידע מה הוא צריך

לתקן פה בעולם ?

למה בעצם האדם רואה חולשות אצל השני ? הרי כתוב " לא הביט און ביעקב" – השם לא

רואה חולשות של עם ישראל. השם טבע בנו את היכולת לראות את החולשות של השני כי

השני הוא ראי לנפש שלנו. השני הוא ראי שלי. זה יכול להיות לא בכאלה רמות אבל הוא נוגע

לי בנפש , עוזר לי להבין : פה זה התיקון שלי. הינה, התגלתה עכשיו פה החולשה שלי ופה

טמון מה באתי לתקן פה בעולם.

גילוי החיסרון זה לא "איזה נורא ! גוואלט !" או בושה, אלא גילוי החיסרון זה שמחה עצומה :

החיסרון בעצם מגלה שטמון שם כוח עצום אלוקי שחייב לבוא לידי גילוי. אז כבר הגילוי זה

אומר שיש לזה תקווה ויש לזה רפואה.

לכן, כל מה שהאדם רואה : אם הוא מעריץ איזה שהוא אדם על איזו תכונה, כמו "אמן", "איש

אמת", אז התכונה הזו , הכוח הזה טמון בתוכו. והוא צריך להוציא אותו מן הכוח אל הפועל,

לגלות אותו לעולם. זה התיקון שלו.

כל עוד האדם רואה חיסרון אצל השני , ז"א הוא עוד לא שלם באותו הדבר שהוא רואה אצל

השני. אז השני הוא כמו מראה : אני רואה פה קלקול, אז הקלקול הזה מזכיר מה באתי

לתקן. אז זה אומר שאני לא יכולה להוכיח את האדם בדבר הזה אלא אם אני באמת מבינה

שהשם מראה לי : יש לך פה כוח עצום שלי שצריך לגלות, אל תפחדי ! איפה שהחולשה שלך

– תהפכי אותה, שם נמצא הכוח. וגם לשני יש אותם הכוחות. כמו שלמדנו : הרע המגולה

מכסה על הטוב המוחלט.

הדבר המרכזי שעשינו בשני התרגילים האלה , זה בעצם לגלות תכונה מרכזית שעולה בכל

מקרה ומקרה. אני יכולה לקחת כל סיטואציה ששם היה לי לא פשוט ולהתבונן בפנים: מה

עולה לי – מה הטענה, ולהבין שהטענה הזו בעצם זה בתוכי. ומתחת הטענה הזו טמון כוח

אדיר אלוקי שחייב לבוא ולהתגלות פה בעולם. ז"א החולשה היא לא דבר רע - היא רק באה

לגלות את הכוח שטמון בפנים.

אנחנו אמורות להשוות את התרגיל הראשון עם התרגיל השני ולראות אם עולה בעצם אותו

הכוח.

צינור לשפע האלוקי

יהודי בנוי כמו צינור. צינור זה כלי חלול שהשפע אמור לזרום דרכו. השפע האלוקי אמור

לעבור דרך היהודי , אבל אם הצינור הזה נסתם או נחסם, אז בעצם כל השפע הזה לא עובר

דרך הכלי. השם כל הזמן משפיע שפע, אינסוף שפע לכל הברואים בשווה. אבל למה אחד

מקבל כביכול יותר והשני פחות ? הכול בהתאם לכלי. הכלי הוא הרצון – הרצון של האדם

הוא הכלי שלו.

ככל שהרצון יהיה זך יותר, ככל שהאדם יהיה יותר בהשוואת הצורה לבורא , כך הכלי שלו

יהיה יותר טהור , זך, ומעביר שפע אלוקי. וגם האדם יתענג על זה, כי השפע עובר דרכו.

אבל זה לא התכלית כי התכלית זה להעביר את השפע הלאה. כמו שאימא מעבירה את

השפע לילדים – זה טבוע בה.

זה מה שנקרא " ואהבת את רעך כמוך " – שהשפע זורם דרך הכלי, הרצון מהאדם אל

הזולת. ככל שהכלי הוא בעצם משווה צורה לבורא - זה אומר שהרצונות של האדם פחות

אגואיסטיים , יותר אלטרואיסטיים שזה רצונות של נתינה והשפעה - אז האדם בעצם הופך

לצינור.

אבל אנחנו לא נולדנו כך, נולדנו הפוך:" עיר פרא האדם יולד". האדם נולד שעל הצינור שלו

יש מכסה, יש פקק. בכוונה השם עשה את זה – זו תוכנית אלוקית. כי אנחנו יודעים, כי חוץ

ממקרים מאוד מסוימים של נשמות של צדיקים, האדם נולד במצב של חושך, מצב של גלות.

ומהחושך הוא צריך להפוך לאור. מהגלות הוא צריך להגיע לגאולה. כלומר חייב להיות קודם

מצב החשכות לפני מצב ההארה. המצב של קטנות לפני מצב הגדלות.

השם סידר את כל המערכת בצורה כזו, שבצד ההפוך של הכוח של יהודי, תשב החולשה

שלו. כמו שכתוב בקהלת :"זה לעומת זה עשה אלוקים" - מערכות דקדושה מול מערכות

דטומאה. זה כמו שתי קומות – זה כנגד זה. כנגד משה יש את בלעם. אותן ספירות – יש

קומה של קדושה וקומה של טומאה.

כשנגלית סתימה בצינור , חולשה, מצוקה – בכל מקום של ניסיון - שזה סתימה בביוב

והביוב עולה , זה מצבים ש הכוח של האדם לא מצליח להתבטא, כי הצינור חסום, השפע

האלוקי לא מצליח לעבור כי הצינור מלא, ואז האדם חווה קטנות.

להסיר את הפקק

אלה הם מצבים של חולשה, חסרונות. יכול להגיע שם ללופים עד שנאה עצמית. האדם

מזהה את עצמו כחיסרון שלו. רובינו ביום-יום חווים את המצב הזה. אבל לא להיבהל. כי מי

הוא זה ששם לך את החיסרון הזה ?

עכשיו יש לי חולשת הקנאה. אני בחרתי בחולשה זו ? נכון שהנשמה בחרה, אבל כרגע,

בעולם הזה, אני בחרתי בה ? כי ההתמודדות עם זה היא קשה. ז"א שאני כל הזמן בודקת

מה יש בשני ביחס אלי, כל הזמן משווה. מה אעשה עם זה ? זה כבר מובנה אצלי – זה

דפוסים שלמים שבנויים. איך אני נפטרת מזה ? אז זה הפקק.

אנחנו נגלה איך אפשר להסיר את הפקק הזה. צריך לא להיבהל ממנו בתור שלב ראשון.

למשל, אישה שהכוח המרכזי שמנהל אותה קשור לערך, לשווי. אז כשהיא בנקודת הכוח

שלה, בנקודת החוזק, אז היא יודעת בדיוק מי היא. ולא רק שיודעת בדיוק מי היא, היא רואה

בכל אחד ואחד בשני את הפנים שלו, ומעריכה כל אחד. היא ממש רואה נשמות. היא לא

תסתכל על החיצוניות של הבן-אדם, היא תראה בפנים. כיוון שהיא רואה את הערך הזה, היא

יכולה ממש להחיות מתים. לתת את המחמאות האלה במקום הנכון לבן-אדם – ממש

להחיות בן-אדם. וגם מחוברת לנשמה שלה והיא בנויה - זה נותן לה מקום בנוי.

אבל מה קורה כשאותה אישה היא בנקודת החולשה שלה ? אז היא נופלת למקום של חוסר

ערך, כמו שקורים לזה ב-"נקודת אמת": אני לא מוערכת, אני לא שווה. זה תפיסות חיים

שמתלבשות בחולשות. ואז בעצם יש לה כמו קול של יצר הרע שאומר לה : את לא שווה, אף

אחד לא מעריך אותך, אין ערך למה שאת עושה. דיבור שמוריד אותה.

ואז בן-אדם לא מסוגל לגעת בנקודת החולשה שלו. מאוד קשה לו לגעת בנקודת החולשה

שלו כי זה כואב. זה מראה ש-"מה, אני לא בסדר ?". זה מבייש.

אדם שתפיסת החיים שלו " אני רע" , אז הוא מגעיל כי עולים מיד כל הזיכרונות ששם הוא

עשה דברים רעים . אז הוא לא רוצה לגעת שם. דפוסים שהאדם הוא עצבני והוא צועק , אז

הוא לא רוצה לגעת במקום הזה.

האדם בורח מהמקום הזה. אבל אז, אם הוא בורח מזה, אז הפקק נשאר. המכסה שסותם

את הצינור שלו נשאר. ואז אין זרימה, אין זרימה של אלוקות. השפע תקוע. זה מה

שהאנשים שבאים לטיפולים, מרגישים : הכול תקוע לי. הכול תקוע - יש פקק.

זה אומר שהאדם עדיין בנקודת החולשה שלו. הוא לא גילה את נקודת הכוח. אם אנחנו נסיר

את הפקק הזה, אז הצינור ייפתח, ואז הרצון יהיה זך וטהור, וכל השפע האלוקי ייכנס בפנים.

מתחת לפקק הזה מסתתר כל הכוח של אותה האישה. הכוח שלה הוא כוח אדיר. אם היא

מורה, היא יכולה ממש להחיות מתים. אפילו היא עובדת בבית אבות ורואה שם ניצולות

שואה , מקשיבה להם, רואה בכל אחד ערך. אפילו היא רק בבית עם הילדים שלה – וואו מה

שהיא יכולה לעשות עם כל ילד !

תפיסת החיים והרצון, הדפוסים

אבל כרגע היא לא מכירה את נקודת הכוח שלה – היא בנקודת החיסרון שלה. ומה קורה

לאדם שמרגיש חוסר ערך ? אז הוא מתחיל להתנהג בהתאם . הדפוסים שלו זה דפוסים של

זלזול – הוא מזלזל בשני, מוריד את הערך של השני. כי הערך של השני זה ביחס אליו. והוא

מגיע לקטנות המוחין ממש.

האדם צריך ללמוד את הדפוסים שלו. לפעמים האדם פועל והוא לא מודע לזה. למשל, נשים

שלא שמות לב איך הן מדברות על הבעל שלהן. בסה"כ הם לא קללו, אבל האופן שהם

דיברו, הוא אופן מאוד לא נעים. אם האישה הזו תתבונן, היא תראה שכשהיא נופלת לתוך

החושך שלה, כך היא מגיבה. אז פתאום היא תהיה מודעת לזה.

אם לאדם משהו תקוע בצינור אז הוא בעצם במצב של היפך השוואת צורה. במקום להיות

משפיע שהשפע יזרום דרכו ועובר הלאה, הוא הופך להיות במצב של נוטל - מקבל לעצמו,

מצב של אגואיזם. המקום הזה זה הפקק. כל הפקקים, כל החסימות, קשורים ברצון לקבל

לעצמו לא נכון.

התכונה זה ביטוי של רצון לקבל. אם האדם הוא כעסן, אז זה אומר שכשהוא ברצון שלו

לקבל, אז הדפוס שלו זה כעס. אבל עדיין לא נגענו ברצון. מה תפיסת החיים שלו ומה רצון

שמוביל לתפיסת החיים שלו ?

האישה הזאת שרוצה ערך , אז כשהיא בחיסרון של ערך, היא יכולה להתפרץ: אף אחד לא

מעריך אותי פה, מה אני, השפחה של הבית ? זה הדפוס שלה. תפיסת החיים שלה: אני לא

מוערכת, לא שווה. והרצון שלה שיעריכו אותי. זה בשבילה כמו חמצן. אם לא מעריכים אותי,

אני מתה.

היא רוצה שהבריות יעריכו אותה. למה היא רוצה שיעריכו אותה ? כי היא לא יודעת מי היא

באמת. צריך להעריך את הנשמה ? נשמה – מלשון נישום. הנשמה היא הערך, היא הכבוד.

בנשמה יש אהבה. הנשמה היא אלוקות – לא חסר לה דבר. כל השפע נמצא בה.

מתי חסר ? כשהאדם נופל לתוך הישות שלו, לתוך האגו שלו – הפריד את עצמו מהחלק

הנשמתי שלו, מהשוואת הצורה לבורא. ואז הוא חווה פירוד. וכל הרגשות השליליים

מתחילים

אפילו לאדם יש רצונות טובים – הוא רוצה להציל את העולם. הוא לא מבין למה רע לו מזה.

איך אתה רוצה להציל את העולם ? אם הוא מתבונן על העולם וכולם נראים לו גנבים,

שקרנים... אז הוא יכול להציל את העולם ? הוא חייב להבין שהוא בנקודת החולשה שלו.

זה מקום שהאדם צריך לעשות עבודה פנימה וללמוד איך לצאת מנקודת החולשה אל נקודת

הכוח. מכלים של קבלה לכלים של השפעה. מכלים של שינוי צורה לכלים של השוואת צורה

עם הבורא.

מגלה לנו התורה שהשוואת צורה עם הבורא זה דרך י"ג מידות רחמים: למשל, האדם

שהריעו בו ,ימשיך לאהוב את מי שהרע לו. זה מידה של השם. נכון שזה נשמע לא אנושי, זה

נשמע בשמים. אבל " לא עליך המלאכה לגמור" . אל תתעסק " איך אני אגיע". תתחיל.

יש סיפור על האדם שעולה קומות, קומות. כמה אנשים אומרים: המלך אמר : תגיעו לקומה

80 .אז הם מתחילים לעלות. אחד כבר בקומה 20 .שלישי קומה רביעית. האחרון אומר :

המלך אמר, אני חייב להגיע לקומה העליונה, נגמר. הוא עולה, מגיע לקומה 50 ,הוא מרגיש

שעוד שנייה הוא מתעלף. טוב, אבל המלך אמר. אז הוא מתחיל לזחול כך. הגיע לקומה 60 .

אומר: אני מרגיש שזהו – עוד שנייה יוצאת הנשמה שלי. גורר את עצמו, מתגלגל עוד שתי

קומות. ובקומה ה-62 מחכה לו מעלית ומעלה אותו לקומה ה-80 .

כל העניין הוא אמונה. אנחנו לא יודעים מה התוכנית האלוקית וגם לא אמורים לדעת. וזה

משמח שאנחנו לא יודעים, כי כך אנו נזכה ליגיעה באמונה.

ולכן האדם צריך פשוט לטפס. למה ? זה רצון השם. בפשטות. כמה אני אצליח ? אין לי

מושג. אני אעשה את המקסימום.

בעל-סולם אומר שהאדם ייעשה את המאה אחוז שלו ועוד טיפה יותר. לתת את המאה אחוז

שלי במה שאני מסוגלת. בדור הזה לאנשים אין כוח. אדם בסוף היום צריך להיות עייף

מיגיעת הגוף, מיגיעת הנפש, מיגיעת המוח. אנשים שהתייגעו ולא פחדו מלהתייגע עד הסוף

למען השם.

עצם זה שהאדם מוכן לפגוש את החיסרון שלו, הוא מתחיל כמו למשמש את הפקק מלמעלה.

למשש אותו ולגעת בו. אפילו שזה מבייש אותו ומפחיד אותו לפעמים. במיוחד כשיש שם

משהו של הפקר, רוע. הוא פוחד לגעת בזה. אבל אם הוא ייכנס לתוך זה, לא יפחד – אפילו

שזה מעלה קצת כאב. כי עולים זיכרונות. לאט-לאט הפקק מתחיל לזוז ולהיפתח והשפע

מתחיל לחדור.

את זה עושים בנקודת אמת בתהליך של לגעת במחשיכה – השורש שתוקע את הצינור. ואז

בעצם, דרך ההתעסקות הזאת בפקק, בחיסרון, בלגעת בחושך, לא לפחד – מתחיל האבן

על הבאר להתגלות. יעקב אבינו גולל את האבן מעל הבאר:" ויגל את האבן" . חז"ל מפרשים

שהאבן הזאת היא כמו אבן שסוגרת את הבאר בתוך הלב. יעקב הזיז את האבן מעל הבאר.

אז בעצם כשהוא מתחיל לגעת באבן, במקום שחוסם, אז לאט-לאט הוא מוצא שם מים

חיים, יש כוח שטמון שם.

אם הוא טמון – הבן-אדם לא הוציא את הכוחות הנשמתיים שלו. איך הם יצאו ? ביגיעה.

יגיעה זה באמונה. זה שיא היגיעה.

כשהאדם הוא מאמין, שהאדם מסיר קודם כל את המסך הראשון – ההסתר הראשון -

שהכול זה השם.

ההסתר השני הכפול – שהכול לטובה. אפילו שעכשיו הוא חווה רע, שהגוף שלו משדר רע:

כאב או בלבול. הוא אומר על עצמו: אני לא מבין, אני גם לא צריך להבין. זאת ההכנעה:

אתה רוצה להבין ? אל תבין !. כי ההבנה היא שוב לוקחת אותנו לכוחי ועוצם ידי האנושיים

שלנו. ואנחנו הולכים לגלות אלוקות. זה לא בכלים אנושיים. זה לא ב-להבין בשכל.

:" ויגל את האבן" מעל הבאר - הוא בעצם מסיר את לב האבן ופותח את הפקק. " ויגל" –

אותיות של גלות, גאולה, וגם " ויגל" – מלשון גילה, שמחה. כתוב ש-" אין שמחה כהתרת

הספקות". שכל הפקק הזה זה ספק אחד גדול. איפה יושב הספק הזה )העמלק( ? באמונה ,

באמון. באמון בנו. באמון בשני. זה מה שצריך לבנות – האמון.

כל אחד צריך לעבור את הסרת הפקק הזה ואז גילוי כוחות הנפש האלוקיים שבתוכו.

החולשה היא רק כיסוי למשהו בפנים ,אל תפחד - יש שם מים חיים. המים החיים האלה

חייבים לנבוע מתוך הבאר. ולהשקות כי ההשקיה היא ההשפעה. כל השפע שהשם קבע לך

מלכתחילה, צריך לצאת מן הכוח אל הפועל. זה חלק מהתוכנית האלוקית. ואז האדם מקיים

את התכלית שלשמה הוא בא.

להסתיר תכונות לא טובות זה להסתיר את הכוחות הטובים

כשמתגלית איזו תכונה לא טובה/תפיסת חיים לא טובה, אז מתביישים בה ומסתירים אותה

בפנים. ואז נוצר המצב שהאדם לא מחובר לעצמו. כי אם הוא לא יגלה את החולשה, הוא לא

יגלה גם את הכוח. הוא מסתיר מעצמו את החולשות שלו, הוא מתנתק מעצמו וקובר את

הלב שלו עם החולשות בפנים, אבל גם את הכוחות שלו בפנים. הוא קובר בעצם את עצמו.

זה בעצם כל הגדלות שלו שאמורה לפרוץ החוצה, היא לא באה על -ידי ביטוי . אז אנחנו

חייבים לאל התבייש, לא לפחד.

להגיד לעצמי: אני בקטנות. לרשום אפילו את המידה הזאת. להגיד: היום גיליתי עוד משהו,

תודה רבה השם – אתה כל פעם מגלה לי עוד פיל ועוד פיל. אתה לא מוותר לי, כי אתה רוצה

לזקק אותי באמת. השם רוצה לגלות לנו את האני האמיתי שלנו. את הכוחות שבפנים

שחייבים לפרוץ החוצה. אז החולשה היא רק גילוי.

בתהלים כתוב :" מתהומות הארץ תשוב תעלני, כן תרב גדולתי". השם מעלה את האדם

מתוך התהומות – התהומות האלה הם מרבים את הגדולה שלי. אותם המקומות של

החולשה וקטנות, הם המקומות של הגדלות והכוח.

המלבי"ם כותב :" השפלות היא הסיבה לגדלות". וכשרואים אצל האדם שפלות אז זה לו לאות

על הגדלות הטמונה בו.

גילוי חולשה/דפוס – גילוי תפיסת חיים שמאחורי החולשה - האמונה בכוח .

זה מתחיל מאמון – מזה שהאדם מאמין במה שהשם נתן לו . להאמין בכוח הזה. עכשיו,

בתרגיל הזה, לכל אחת התגלה החולשה וגם הכוח שלה. זה כוח שהשם טבע בה והוא

צריך לצאת מן הכוח אל הפועל.

השליחות שלנו תלויה בכוח הזה . כל היכולות שלנו תלויים בכוח הזה שיבוא לידי הגילוי.

וכדאי מאוד להסתובב בבית/בכל מקום אחר ולהגיד את הכוח. למשל, מישהי שגילתה

שהכוח שלה זה מידת האמת: אני יודעת מה הכוח שלי – זה אמת ואמת זה קשור לאמון,

לאמונה ולאמינות. אז להדהד את הכוח הזה בתוכי.

כל פעם שהיא תראה את המקום של החיסרון – יצא לה שקר. מה היא תעשה ? היא תגיד:

או קי, יצא לי שקר – למה שיקרתי ? כי אם לא הייתי משקרת, מה היו חושבים עלי ? שם

מסתתרת תפיסת חיים: יכול להיות שלא יאהבו אותי, שלא יעריכו אותי. ולהבין שהדפוס הזה

שמשקר, זה דפוס שצריך לעשות עליו תשובה ולאט- לאט לנקות אותו.

איך ? שאאמין שבתוכי יש נקודת האמת בעצם. ואני אהיה נאמנה לעצמי, להשם, ולא אכפת

לי מה יחשבו עלי.

מידת העקשנות – האדם הוא קיר ביטון. אבל הוא קיר ביטון לדברים של קדושה. אבל הוא

גם צריך ללמוד את הזרימה בתוך העקשנות. ואיך העקשנות הופכת לקדושה. אם העקשנות

הזאת פוגעת באנשים, סימן שהיא עדיין עקשנות שקשורה לרצון לקבל. יש שם תפיסת חיים

שאוחזת בדפוס הזה שלה – עקשנות.

או כשגורמים לי להרגיש כך וכך , אני נכנסת לעקשנות - ללמוד את הדפוסים שלי.

איך עוברים מחולשה לכוח ?

1 .קודם כל לעשות את תרגיל האמון – הוא זה שמתחיל לגרום לכוח לצוץ מן הכוח אל

הפועל.

2 " .אחרי המעשים באים בלבבות" – אדם שמאוד מוחצן, לוקח אחריות – האדם הזה

צריך ללכת היפך המקום שלו. מישהי שמאוד מופנמת ,שקטה – היא צריכה יותר

להתגלות. לאט-לאט, כשהאדם הולך אחרי המעשים שלו, לאט-לאט הלב שלו נפתח

לדבר .

כמו למשל, אדם שמאוד פעלתן, זה מביא אותו לכעסים. אז כותב לנו הרמב"ם : לך

למידה קיצונית היפך הכעס – צריך לבלום את פיו. היא עומדת להתפוצץ ו-...אני לא

מגיבה. זה לאט-לאט אחרי המעשים באים הלבבות.

אדם שקשה לו מאוד להשפיע ולהיות בנתינה . לאט-לאט הוא יתחיל להשפיע ולאט-

לאט הלב שלו יתרחב.

אדם שאין לו גבולות, ילמד לשים גבולות. ייעשה לעצמו תוכנית גבולות : איפה אני

צריך לשים גבולות – לעצמי, לאחרים.

3 .תפילה, התבודדות, התבוננות. תפילה אל השם שהאדם מכניס את כל התודות שלו

על כל הדברים שהשם נתן לו, כל התכונות שלו. ואחר-כך , בתוך התודה, הוא מכניס

בקשה לעתיד.

4 " .מצאת את לבבו נאמן לפניך" – הניסיונות מביאים לאדם לפגוש את החולשה שלו,

לעבוד עליה, וכך להגיע באמת לכוחות שטמונים בו.

בעצם כשהאדם נאמן לעצמו ונאמן להשם, לאט-לאט הכוחות שלו יצאו מן הפועל אל הכוח.

שני תרגילים

תרגיל 1

לחשוב על אדם בחיים שלך שאת מאוד-מאוד מעריכה – האדם הזה יכול להיות מכל תקופת

הגיל שלך, יכול להיות שהוא בכלל לא בין החיים. לחשוב על האדם הזה. אדם שאתן

מעריצות, רואות בו משהו גדול. זה יכול להיות הורה, בוס בעבודה... בעל-סולם.

1 .מה הן הכוחות/התכונות שמתגלים באדם הזה ?

לציין 10-5 תכונות על הדף.

למשל: מסירות נפש, התמדה, הולך עד הסוף עם מה שהוא מאמין, מוותר על

הנאות ונוחות למען האידיאלים שלו, יש לו לב חם

2 .מהי התכונה המרכזית מבין 10-5 תכונות הנ"ל שמאפיינת את האדם הזה

למשל, "הולך עד הסוף עם מה שהוא מאמין "

3 .לכתוב איזה שהוא משפט על התכונה הזו

למשל, "נאמן במאה אחוז למה שהוא מאמין, משקיע את כל הכוחות שלו, הולך עד

הסוף".

4 .3-2 מילים עיקריות מהמשפט הזה

למשל, "נאמנן לאמונה" או "הולך עד הסוף"

תרגיל 2

טענה שלי כלפי מישהו/משהו , מישהו שהתעצבנתי עליו )למשל, התעצבנתי על הקופאית

במכולת, טענה כלפי ארגון/ממשלה, כלפי הבעל, כלפי הילד(

1 .מה הייתה הטענה ?

למשל, מישהי אומרת: "בעלי לא רואה אותי. הוא רואה רק עצמו – אגואיסט – לא

רואה אותי בכלל".

2 .מה הייתה הציפייה שלי וממה התאכזבתי ?

הציפיה שלה הייתה שהוא יראה אותה. ציפייה מעידה על הרצון, הרצון שיראו אותה.

3 .מה מתוך כל המלל של טענה הוא מרכז טענה במשפט אחד ?

מרכז הטענה : "לא רואים אותי"

4 .האם הטענה הזו חוזרת שוב ושוב ?

זה יכול להיות כלפי כל מיני אנשים. זה יכול להיות טענה בפנים – אני לא אומרת

אותה.